מאת:

מיכל גרין

בשנה השלישית שלי בכתר בערך, גידי דגה שלח אותי אליכם הבייתה. זה היה עוד הרבה לפני שטיפלתי במשפחת סגול. אני זוכרת שמאוד פחדתי לבוא אליכם, כי אף פעם לא הלכתי לבית של מישהו מהעבודה. פחדתי שאולי לא אצליח לעשות את העבודה שלי, או שאולי יבקשו לשלוח מישהו אחר במקומי כי לא היה לי הרבה נסיון. אני זוכרת שפתחת לי את הדלת עם חיוך ככ גדול, שרק מהחיוך שלך התמלאתי ברוגע. היה לך תמיד חיוך אמהי טוב כזה. שכל בן אדם שהיה רואה אותך היה מתאהב בך בשניה. שאלת אותי אם אני רוצה קפה או משהו לשתות ונתת לי להרגיש כמו בבית. אני זוכרת את יוני יורד במדרגות, ילד קטן וחמוד בן 6 בערך עם תחתונים לבנים מדלג במדרות ושר. הוא תמיד היה מבקש שתכיני לו פיתה עם חביתה ואז התחילה הידידות המופלאה שלנו. בכל פעם שהיית מתקשרת, הייתי עוזבת את הכל ועונה לך כי מאוד אהבתי לדבר איתך. קשה לי לכתוב עלייך בלשון עבר, אבל היית אשה מיוחדת, אשה שרואה את כולם שווים ומדברת לכולם בגובה העיניים. הצחוק שלך, מהדהד לי בראש. אני תמיד אזכור אותך לעד צוחקת ומחייכת ואשה שתמיד היה לה חיבוק אמהי בשבילי. וזכרונות שיש לי ממך הם רבים ככ כאילו שזה היה אתמול. משהו שאולי יוני לא יודע, אבל בכל יום הולדת של יוני הייתי מחכה לטלפון ממך, ככ אהבת את הילדים שלך, ויוני היה הבן זקונים, תמיד רצית להיות בעינייני הטכנולוגיה "איזה משחק מחשב כדאי לקנות ליוני?" או "איזה משחק פלייסטיישן חדש יצא"? ואז היית נוסעת לבאג לקנות לו בהמלצה שלי. יחסר לי מאוד הימי הולדת, הטלפון הזה ממך ששואל אותי מה יצא חדש ומה כדאי לקנות, אם זה ליוני, רועי, ניר או אפילו טל. יחסר לי גם מאוד כל העבודות יצירות שלך, אני בן אדם שמאוד אוהב אמנות, ומאוד אהבתי את העבודות שלך. כל התקופה ששיפצתם את הבית, הייתי אצלכם המון, הראת לי את העבודות יצירה שלך, הכרת לי את אחותך שעיצבה לכם חלק מהבית, ותמיד נתת לי להרגיש כמו חלק מהמשפחה שלכם ואהבתי מאוד להיות אצלכם בבית - כמו הבית שהיה חסר לי כי בשנים האחרונות שאמא שלי חלתה באלצהיימר אז זה הלך לי לאיבוד. היית אשה מיוחדת דבי, מסוג האנשים שלא פוגשים כל יום. שהיה את התקרית עם אמא שלי, קיבלתי טלפון ממך "מיכלי, רק עכשיו שמעתי! תגידי לי איך אני יכולה לעזור ואני באה עם הרכב". תמיד היית עוזרת לכולם, היה לך לב גדול. עצוב לי מאוד שהפעם האחרונה שראיתי אותך זה היה בלוויה של אמא שלי. אני זוכרת את המבט שלך כי אף פעם לא ראיתי אותך עצובה! בלוויה של אמא שלי היית עצובה. אז היה לי מאוד קשה לבוא ללוויה שלך. יותר מידיי עצוב המחשב של "סגירת מעגל" באופן כזה! אז העדפתי שלא לבוא ולזכור את הדברים הטובים שיש לי ממך. כל השנה הזאת שחלית התכתבנו בפייסבוק, שלחתי לך תמונה של ארלין, שנולדה בסמוך לנכדה שלך דניאל. כתבת לי שאת בטוחה שיצא לכולנו להפגש ביחד. ככ האמנתי בזה! רציתי שתבריאי. איך הכל קרה ככ מהר? אני לפעמים יושבת עם עצמי וחושבת, למה לאנשים הכי טובים קורים דברים ככ כואבים? למה אלוהים לוקח לנו את האמהות הכי טובות? אמא שלי הייתה כמוך, אשה טובה שלא הגיע לה האלצהיימר. כמו שלך לא הגיע לחלות. השארת מאחורייך משפחה מהאגדות, את יכולה להסתכל מלמעלה ולהיות גאה. אני אשמור לך עליהם, אפילו שאני סהכ הטכנאית מחשבים שלכם. היית לי למשפחה ולנצח אזכור ואוהב אותך תמיד. ואני מקווה שאת שם למעלה עם אמא שלי, הייתן יכולות להיות חברות טובות כי היה לכן את אותו חיוך אוהב.

 

אני כותבת וכולי דמעות וגעגועים.