טקס גילוי המצבה
מאת:
יוני טל (בנה הצעיר של דבי)
אמא שלי,
עבר לו יותר מחודש מאז שהלכת מאיתנו. חודש לא נורמלי עם המון בכי וגעגועים אלייך.
כל דבר הזכיר לי אותך. חיכיתי שתגידי לי ללבוש סווטשירט כדי שלא יהיה לי קר,שתבקשי שאשלח הודעה כשאגיע ושלא אשתה הרבה, ובעיקר חיכיתי לחיבוק ונשיקה ממך. זה כל כך חסר לי!
אמאלה, נכון שבגופך את כבר לא איתנו. אבל גם בחודש האחרון היו לי הרבה שיחות איתך. הסתכלתי לשמיים ודמיינתי אותך מסתכלת אליי חזרה, עם החיוך הגאה שלך,ושמחה מאוד מכל מה שעשינו למענך בחודש הזה.
נשבענו שכל החיים אנחנו נזכיר אותך ונכבד אותך כמה שרק אפשר.
לפני חודש כתבתי לך הספד. גם עכשיו אני לא מעכל שאני סופד לך. התרגלתי לכתוב ככה רק לסבא וסבתא, כשתמיד היית מבקשת ממני שאכתוב להם לאזכרה. ועכשיו זו את. אני מדבר אלייך בלב כואב, ויודע שלא תעני לי יותר.
רציתי לנצל את ההזדמנות כדי להגיד לך תודה! תודה ענקית מכל הלב ממני, ואני חושב שגם בשם כל מי שנמצא פה איתנו. בכל יום שעובר אני מבין יותר ויותר כמה היית אישה מדהימה ומיוחדת.. ושהשארת פה חור ענק שאי אפשר יהיה למלא אותו לעולם.
את היית אישה מדהימה לאבא, אמא מושלמת לנו, הסבתא הכי טובה שיש, והחברה מספר אחת לכל מי שרק היה בקרבתך. אני עדיין לא מצליח להבין למה נלקחת מאיתנו כל כך מוקדם. אני ממשיך להגיד שזה לא פייר, ולא מצליח להתנחם בטענה שאלוהים לוקח את הטובים ביותר.
אני מנסה לעודד את עצמי ולהגיד שהיתה לי את הזכות להיות הבן שלך, לקבל את החינוך שלך, ולאמץ חלק מהתכונות המדהימות שלך. זה באמת לא מובן מאליו.
אבל יחד עם זאת אני לא מפסיק לבכות כשאני חושב על העתיד שלי בלעדייך. שלא תזכי לראות אותי מתבגר, מצליח, מתחתן ומביא ילדים לעולם.
אני לפחות מקווה שאת תראי את הכל מלמעלה, ושיהיה לך נחת..
מצאתי לא מזמן מכתב, שמישהי השאירה למשפחתה כצוואה, לפני שנפטרה מהסרטן הארור -
"משפחה יקרה שלי,
אני כותבת לכם משהו שיראה לכם כמעט ברור מאליו. אבל חשוב לי לאמר אותו.
משפחה שלי, צריך להנות, לחיות טוב, לא לחשוב, לא להתחשב במוסכמות או באי נעימויות ולא לחשוב מה יאמרו אחרים. האחרים תמיד ינסו ליצוק מים על האש שלכם.
צריך לטעום דברים, לחוות רגעים טובים. צריך לראות עולמות, להרחיב דעת, לא להסס לגעת.. כי כשאני הייתי בת 30 חשבתי שהעולם מחכה לי ושיש לי זמן.
אבל אז באה המחלה.....
משפחה שלי, אני רוצה שלעולם לא תעצרו או תהססו ותדחו סיפוקים, כי אף פעם אין לדעת מה יוליד יום. וחיים שלא נוצלו, יחלפו ויעברו.
ובכל יום עליכם לחשוב שזהו היום הראשון בשארית חייכם וצריך לעשות משהו טוב למען עצמכם.
ללמוד, לקרוא, לצחוק, להתפעל, לאהוב, להאהב..
אני משביעה אתכם לעשות זאת, גם כשלא אהיה כאן לצידכם להזכיר לכם.
שלכם, אמא.”
אני חושב שזה מסכם את מה שעלינו לעשות בחיים הקשים האלה בלעדייך. שככה באמת היית רוצה שנתנהג.
עכשיו לכי לנוח לך אהובה שלנו, ובבקשה תשמרי עלינו מלמעלה. תדאגי שנסתדר פה בלעדייך.
אוהב לעולמים,
יוני.
מאת:
רועי טל (בנה האמצעי של דבי)
אמא יקרה
מדי שנה אנחנו נפגשים סביב הקבר של סבא וסבתא
ומספרים להם את מה הם מפספסים פה למטה, כדי שישארו בעינינים.
עכשיו כשהלכת לעולמך מתחילה עוד מסורת,
אבל איך מספרים לך מה פספסת כשנדמה שרק אתמול הלכת מאיתנו.
אז החלטתי הפעם לעשות את זה אחרת, תמיד אמרת עלי שאני חייב להיות שונה, אז גם הפעם.
החלטתי במקום לספר לך, להתכתב איתך, כיאה לחובב טכנולוגיה שכמותי, ולהרוויח עוד כמה רגעים דמיוניים איתך.
——————
מה שלומך אמא?
אני בסדר רועיקי שלי איך אתה?
עצוב, מתגעגע.
אל תהיה עצוב, ואיך כולם? איך יוניקו?
יוני בסדר, הוא גבר אמיתי, מתמודד עם המצב בגבורה,
ממשיך עם האופטימיות המדבקת שלו, הוא וצליל עושים חיים, זוג מקסימים,
הוא בדרך להיות אחד הגברים המדהימים שיש.
ואיך נירוש ושרון, איך הילדות?
נירוש מחזק את כולנו, עם המון ציניות אופיינית ודאגה לשני האחים הקטנים שלו,
הוא שומר פה למטה על האינטרסים שלך, היית מבסוטה עליו,
שרון מאוד מתגעגעת, כל דבר קטן מזכיר לה אותך,
הילדות מהממות,
דניאל חוגגת שבוע הבא יום הולדת שנה, נעשה חגיגה אינטימית אצל ניר ושרון,
קנינו לה הרבה מתנות , כמו שאת היית קונה לה אם היית פה,
ומיה, מיה היא משהו מיוחד,
היא התחילה לדבר עליך, לשאול, להתעניין, איפה את? אמרנו לה שאת בכוכבים, ומאז היא מסתכלת מדי פעם ונדמה שהיא רואה אותך, היא מבינה שאת לא חוזרת
אבל גם מבינה שאת לא הולכת ממנה, את תישארי איתה עמוק בלב - כל החיים.
ואיך אבא? איך פאפו שלי?
הוא בסדר, קשה לו אבל הוא שומר על כולנו ואנחנו שומרים עליו,
הוא חוזר לאט לאט לעבודה, אנחנו עושים לו על חיים קשים קצת אבל גם מבינים שזה עושה לו טוב,
הוא מגלה כוחות התמודדות מדהימים עם המצב,
הוא ויוני חזרו אתמול מחו״ל, היה להם מוזר בלעדייך, לאבא היה מוזר להיות לבד בפריז שכל כך אהבתם,
שניהם בקרוב יעברו לנווה צדק, דירה מדהימה, היית אוהבת את האיזור.
על הקיר בדירה רשום באופן אבסורדי המשפט ״גם עדן יכול לחכות״,
אנחנו נחליף את זה ל ALL YOU NEED IS LOVE
ומה עוד חדש? נדמה שקרה הרבה מאז שהלכתי.
יעלה סגרה את החוזה בדירה החדשה,
היא אוטוטו עוברת למקום מקסים וחדש שהיא משפצת,
דנה ותומר ביקרו פה לפני שבוע, ביקשו למסור לך שהם מתנצלים שלא הגיעו היום ושהם מאוד מתגעגעים,
אמירוש בירושלים הרחוקה עושה חיל ועובד קשה,
דפנה דואגת לכולנו עם המון אס אמ אסים מכל הלב, את חסרה לה,
והחברים שלך שאת כל כך אוהבת ונמצאים פה איתנו - גם הם עצובים,
תוהים איך למלא את החלל שהשארת.
לפני שבועיים הייתה תערוכת פסלים בסטודיו של גלית,
הם עשו פינה לכבודך והציגו בכבוד את כל העבודות שלך,
כל רגע חיכינו שתגיעי לתערוכה, אבל לא באת.
ורועיקי, איך אתה?
אני עובר הרבה שינויים מאז שהלכת,
עברתי לדירה המשופצת שכל כך רצית שתהיה לי,
יצא שם מדהים תודות ליעלה ולכשרון שלה, עצוב לי כל כך שלא תזכי לראות אותה,
אני ושרה נפרדנו, אני צריך את הלבד שלי כמו שאת יודעת ומכירה,
ובימים אלו אני מקים בית ספר מוסיקה לאנשים עם צרכים מיוחדים,
החלטה שקיבלתי בשבוע שנפטרת.
אמא?
- כן רועיקי.
תשמרי עלינו מלמעלה? כמו שכתוב בספרים?
- כן, אני אשמור עליכם אהובים שלי,
תהיו חזקים.
אני אוהב אותך אמא
- אני אוהבת אותך רועיקי.
מאת:
ניר טל (בנה הבכור של דבי)
אמא יקרה לי, יקרה…
אוי כמה שהכל קורה לא כמו שאני רוצה…
עבר חודש ושבוע ושאלוהים יעזור (למרות שאני לא ממש בונה עליו) כמה לאט שזה עבר.
כפי שחששנו בהלוואי שעוד היינו מלאי אדנרלין ואדים של רוח לחימה מהשנה שעברה וידענו שכמו שאמר הזקן משיר המכולת - ״התעודד המצב יכול להיות יותר גרוע - ואכן המצב נהיה יותר גרוע״.
כבר חודש ושבוע אני הולך עם משקפי שמש דמיוניים שבהם הכל נראה שחור, לבן, תפל, חסר עניין, עלוב ולא אמיתי.
כבר חודש ושבוע שבכל שעה ביום אני שואל את עצמי האם זה אמיתי? האם זה סרט רע? האם זה יעבור? האם זה סופי?
מעולם לא עניתי על שאלה כל כך טריוויאלית כמו מה שלומך, או מה המצב, בתשובות כמו - חרא! דיכאון! גרוע! ועוד מגוון מילים ילדותיות, בנאליות ובטח ובטח כל כך לא אופייניות!
האנטי קלימקס כמו שנהגת לקרוא לו, הוא עצום ואולי אם האושר לא היה כל כך גדול אז אולי גם החורבן שאנחנו מרגישים לא היה כזה גדול!
אני רואה אותך כל הזמן... לפרקים מסתכלת על כולנו וצוחקת, לפעמים עצובה, לפעמים עצבנית, לפעמים גאה, לפעמים כועסת ולפעמים מאושרת…
ההיכרות הכל כך עמוקה בינינו ללא ספק עוזרת לי להמשיך ולהרגיש אותך, ואני כמיטב המסורת לטוב ולרע יכול להמשיך ולצפות בדיוק איך תרגישי, מה תחשבי ואיך תגיבי על כל דבר ועניין.
לפעמים אני מוצא את עצמי נורא משתדל להתנהג כמו שהיית רוצה, עם העדינות והסבלנות שלך ומייד נזכר שאת היית אומרת - תתנהג איך שאתה מרגיש!
אמא, כמה חסרה ההקשבה שלך, האמפטיה, ההכלה, הזמינות, הקבלה, ההירתמות, הליטוף, הדאגה, המילה הטובה… אוי כמה שאת חסרה...אוי כמה שאני מתגעגע…
הסמס - ״הגעת?״, ה- ״אתה נראה לי מאוד מוטרד״, ה-״אני מפריעה לך?״, ה-״יש משהו שאני יכולה לעזור?״ - כל כך הרבה דברים קטנים - גדולים!
מאז ההלוויה אני חופר בנושא ההנצחה, עניין מורכב בפני עצמו. מטרתו בצורה כזאת או אחרת היא להשאיר את המת בחיים - עניין שללא ספק גובל בבלתי אפשרי.
משימה מורכבת מאין כמוה, אבל היא נעשית קלה יותר כאשר מדובר במישהי כל כך ״ברורה״, ״צפויה״ עם תפיסת חיים, פרופורציה וסדרי עדיפויות כל כך מדויקים.
ברור היה לנו בחייך מה הם הדברים שחשובים לך וכך גם במותך.
הראשון - כפי שתמיד שהתיעוד המשפחתי יהיה מסודר, כל הקלטות עברו לדי וי די, כל האלבומים מסודרים כמו חיילים, כך נעשה גם עכשיו. עד סוף השנה נערוך סרט וידאו שיכלול את כל החומרים וכנ״ל גם אלבום תמונות מהמם כדי שיאגד את ההיסטוריה במלוא הדרה וכך נוכל להמשיך להזכר ולחייך.
שני - הנצחתך באופן פנימי - אנחנו חושבים הרבה איך לקבע את הדברים שכל חייך היו חשובים לך ודאגת במסירות אין קץ שיכולו על כל סביבתך הקרובה.
ברורה כשמש הייתה תפיסתך שהבריאות והמשפחה הם מעל לכל ויותר מרשימים היו אינספור המעשים שעשית כדי להגיש לנו את תפיסותייך הברורות בצורה יוצאת דופן!
החל מניפוח הבלונים לימי ההולדת, קניית המתנות המפנקות לנכדות, הדאגה האינסופית לבריאות המשפחה עד רמת הרופא שיניים לילדים כדי שלא תהיה להם טראומה.
נשכיל למצוא את הדרך להבטיח כי נקודות ציון וזכרון אלו ימשיכו לקרות בלי שום יכולת להתמוסס… והכל בצורה נעימה ובלי טרחה… כמו שהיית רוצה!
שלישי - הקעקוע- הקעקוע שכולם כבר צוחקים עליי יקרה וגם את תהיי חלק...אל תעקמי את הפרצוף את תהיי מרוצה אל דאגה.
החיים שלנו, שהיו חוץ מאשר מושלמים גם היו שלמים - נגמרו בפורמט הישן שלהם! כנראה שגם לעולם לא יהיו אותו דבר, נצטרך תמיד להרגיש תחושת מחסור מסוימת, תחושה של כמעט, תחושה שמשהו מת בנו.
״כשתמות- משהו ממך בי, משהו ממך בי, ימות איתך - ימות איתך
כי כולנו, כן כולנו
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעימנו
משהו מת בנו
ומשהו נשאר איתו״
מיה אהבת חייך…. כמה שזה מורכב.. כמה שהיא לא ממש יודעת איך לאכול את העלמותך… כמה שהיא מנסה לקבל את זה בצורה פשטנית… כמה שהיא מתגעגעת…
כשלקחו את המטבח שהכנת לה לתערוכה היא כעסה ולא הסכימה, אמרה שהיא לא שיקחו אותו, שהוא שלה ושסבתא דבי הכינה לה אותו…
פעם בכמה ימים היא מספרת לשרון כמה היא מתגעגעת אלייך, איך הייתה קוראת לך סבתא פיתה ואיך הלכתן להופעה של הפיל יחד עם הפיל שהכנת לה…
פעם בכמה ימים היא מבקשת ללכת אלייך ושאנחנו מגיעים היא עולה לחדר שלך ומאוכזבת לגלות שאת באמת לא שם (ואחרי זה גם מאוכזבת שאין חמשושים)... יום אחד שמצאה מטריית שוקולד לייד המיטה שלך הסתובבה עם חיוך ניצחון במשך שעה שלמה…
אוי כמה עצוב לנו בלעדייך, תמשיכי להופיע לנו במחשבות ובחלומות כל הזמן.
אנחנו צריכים הרבה עזרה, תמשיכי להכווין אותנו קדימה בעזרת הזכרונות ההיסטוריים ובעיקר חזקי אותנו בכל צורה אפשרית שנצליח להתחזק ולחבק את הכאב.
באהבה, הערכה וגעגועים,
שלך נירוש